רשלנות רפואית בהריון

//רשלנות רפואית בהריון
רשלנות רפואית בהריון 2017-08-27T16:01:48+00:00

תביעה לרשלנות רפואית בהריון היא תביעה שמטרתה להשיג פיצוי עבור הורים לילדים שנולדו עם מומים מולדים או תסמונות גנטיות שניתן היה למנוע אם המעקב ההריוני היה מתבצע באופן תקין. במסגרת התביעה טוענים הורי התינוק שאם בדיקות המעקב ההריוני היו מבוצעות באופן תקין, אז היה מתגלה מום או תסמונת שבעקבותיו ההורים היו מחליטים להפסיק את ההיריון והיו מונעים מהנולד את חייו בצלו של המום המולד, המונח המשפטי הוא "הולדה בעוולה".   

רשלנות רפואית במעקב ההריוני עוסקת בבדיקות השונות במהלך ההריון: כגון בדיקת מי שפיר, חלבון עוברי, סקירת מערכות (אולטרסאונד) וכו'. רשלנות נוספת היא בייעוץ הגנטי ובבדיקות הסקר, רשלנות אשר עלולה להוביל להתפתחות מחלות כגון סיסטיק פיברוזיס, מחלת SMA, תסמונת X השביר, וכו'.

הנחיות משרד הבריאות למעקב הריוני

משרד הבריאות מוציא חוזרים ונהלים (הפניה) לטיפול בנשים בהריון בהבנה שנשים בהריון מהוות קבוצת אוכלוסייה שדורשת מעקב מיוחד. מטרת הנהלים היא שנשים יביאו לעולם תינוקות בריאים ללא מומים או תסמונות, ככל האפשר.

הנוהל הבסיסי משנת 2002 של משרד הבריאות ממליץ על בדיקות הריון בהתאם לחודשי ההריון ובהתאם לנתוני האשה וקבוצות הסיכון.

הנהלים של משרד הבריאות הם בהתאם לעמדות מקצועיות הנמצאות בהסכמה ברפואת נשים בהריון ובתיאום עם האיגוד הישראלי למיילדות וגניקולוגיה של משרד הבריאות. הנהלים מתעדכנים בהתאם לשינויים ברפואה.

להלן חלק מהבדיקות המומלצות לכלל הנשים מהנוהל הבסיסי של משרד הבריאות (משנת 2002): בדיקת סוג דם, RH, ספירת דם כללית, סוכר בדם בצום, VDRL, שתן לכללית ולתרבית, בדיקות אולטראסאונד – שתי בדיקות, אחת בטירמסטר הראשון – לשם קביעת גיל ההריון, מספר העוברים ונוכחות דופק עוברי, וכדי לשלול הריון מחוץ לרחם. השנייה בטרימסטר שני בין השבועות 18-13 – כדי לקבוע את גודל העובר, מיקום השיליה, כמות מי השפיר ומבנה גוף העובר, העמסת סוכר, תבחין משולש.

בדיקות נוספות לפי המלצת גנטיקאי או רופא נשים: טיי זקס, תלסמיה, נוגדנים לאדמת, HbsAg, בדיקת סיסי שליה ובדיקת מי שפיר.

משרד הבריאות פרסם נהלים שמטרתם לקבוע כללים ברורים למעקב הריוני תקין. כללים אלו קובעים שבמידת הצורך על הרופא המטפל ליידע את אשה בהריון בנוגע לבדיקות רחבות יותר שהיא יכולה לבצע באופן פרטי, בנוסף על הרופא לתעד את כל מהלך הטיפול באשה בהריון, אם יידע אותה או המליץ לה על טיפול מסוים עליו לתעד זאת ולתעד גם מה הוסבר לאשה ומה הייתה תגובתה של האשה. הצוות הרפואי לא תמיד מקפיד על הרישום ברשומה הרפואית. העדר הרישום עומד לחובתו של המוסד הרפואי ומנגד עומדת גרסתם של התובעים, הוריו של הילוד שבעזרת המסמכים הרפואיים ובסיוע עורכי הדין משחזרים את מהלך המעקב ההריוני.

גיבוש התביעה

כדי לגבש כתב תביעה בתחום הרשלנות בהריון ובמעקב ההריוני יש לסכם את החומר הרפואי ולגבש השתלשלות אירועים מפורטת. לאחר שמבררים את כל הפרטים המדויקים של המעקב ההריוני יש לבחון את התיק בעין רפואית-משפטית ומכל הזוויות האפשריות ואז תינתן הערכה ראשונית של התיק. לאחר מכן יש להשלים את הבירור באמצעות ייעוץ עם מומחה בתחום.

עדכון:

ביום 28.5.2012 יצא לאור פסק הדין בעניין המר (להלן – הלכת המר).

פסק הדין ביטל את עילת התביעה "של חיים בעוולה", ובמקום זאת הרחיב את עילת ה "הולדה בעוולה". לפני פסק הדין, יכלו היילוד וההורים לקבל פיצוי בגין שתי העילות, אך עילת ה "הולדה בעוולה" הייתה מצומצמת יותר, ומירב הפיצוי התקבל מתביעתו של הילוד.

הלכת המר ביטלה למעשה לחלוטין את עילת התביעה של הילוד בגין חיים בעוולה. בית המשפט העליון השאיר על קנה את תביעת ההורים בלבד, תוך הרחבה משמעותית של העילה, כך ששיעור הפיצוי שיתקבל מהתביעה ישקף באופן ראוי את ההפסד הכספי האמיתי להורים, וכן את ההפסד לילוד לאורך כל תוחלת חייו.

בהלכת המר, ביקש בית המשפט העליון לפתור את הבעיות במישור הערכי שנבעו מהלכת זייצוב. משך שנים, פסקו בתי המשפט פיצויים לילוד אשר נפגע מרשלנות רפואית של אי גילוי מום, כאשר הילוד הוא התובע.  אך הפיצוי הנ"ל ניתן תוך התעלמות מפרדוקס האי קיום שנדון במאמרים הקודמים. האם יש משמעות לכך שכעת, בתביעת הולדה בעוולה, ההורים הנם התובעים?

ראשית, נדמה כי אמנם בית המשפט העליון אכן מצא פתרון ל "פרדוקס האי קיום". כעת, מההורים הם התובעים בתיק ולא הילוד, אין הילוד טוען כנגד חייו שלו.  כשאין לילוד עילת תביעה בגין "חיים בעוולה", לא יכול הילוד לטעון כי עדיף היה לו לא להוולד.   עילת התביעה של ההורים משקפת היום את הפיצוי שלהם בגין תמיכתם בילד עם חיים במום – כלומר על ההוצאות המוגדלות בגין תמיכה בילד שאותו הם לא תכננו להביא לעולם.  עם פיצוי על הוצאות אלו אין לבית המשפט כל קושי פילוסופי, ולפיכך נדמה כי הקושי הקושי "הפרדוקסלי" נפתר לכאורה.

למרות זאת, בהלכת המר ביקש בית המשפט לפתור לא רק את הקושי במישור הפילוסופי, אלא גם לצאת במסר חברתי-ערכי הנוגע לאנשים בעלי מוגבלות. אחת מהסיבות לביטולה של הלכת זייצוב והחלפתה בהלכת המר, הייתה כי בית המשפט סבר שהמסר הנובע מתביעה שבה טוען ילוד עם מוגבלות כי "חייו אינם חיים", או כי עדיף כי לא היה נולד, הנו מסר קשה לאנשים בעלי מוגבלות, ויוצר תפיסה לפיה חייהם הנם חיים שלא שווה לחיותם.  אנו סבורים שבמישור זה, של תיקון התפיסה החברתית, לא שינה בית המשפט מאומה בהלכת המר.

במסגרת ההליך של "הולדה בעוולה", נדרשים ההורים להצהיר בריש-גלי כי לו היה הרופא מגלה את המום במהלך הילוד, היו ההורים מפילים את העובר, ומביאים לעולם ילד אחר, בריא. כלומר, בית המשפט העליון החליף את התפיסה של חיים בעוולה, לפיה חיים עם מוגבלות קשה אינם חיים ראויים, בתפיסה לפיה ילד מוגבל אינו רצוי בעיני הוריו, ועדיף להפילו כדי להביא במקומו ילד בריא. נדמה כי אין הבדל משמעותי בין התפיסות האלה.

מיהו הניזוק בתיקי הולדה בעוולה?

לכאורה, הניזוקים בתיקי הולדה בעוולה הם ההורים של הילד בעל המום. לפי העילה, ההורים הם אלו אשר נושאים בעול הכלכלי – הם אלו אשר נושאים בהוצאות המוגברות של טיפול בילד בעל מום, אשר יכולות להיות לעיתים גבוהות במיוחד. לא זו אף זו, ההורים נמצאים במצב נפשי קשה בעקבות הטיפול היומיומי והמפרך בילד כזה. מובן עם זאת, שההורים מפיקים אושר רב מילדם, אך לא יכול להיות ספק שגידול ילד עם מום היא משימה מפרכת וקשה ביותר.

לפיכך, בתיקי הולדה בעוולה נפסק כי כל אותן הוצאות אשר בעבר זכו להכרה במסגרת תביעת הילד (בעבר כאמור, פסקו בתי המשפט לפי "הלכת זייצוב" – תביעת חיים בעוולה) ימשיכו להיפסק גם במסגרת תביעת "הולדה בעוולה". בין השאר מדובר בהוצאות שיפוי בגין טיפולים רפואיים, הוצאות ניידות, כאב וסבל, והפסדי הכנסה.

למרות זאת, לגבי מרכיבי נזק מסוימים ניכר, שלמרות שהעילה השתנתה מעילתו של הילוד לעילתם של ההורים, עדיין הסכומים שנפסקים הם למעשה בשביל הילוד. התביעה היום, אחרי הלכת המר, היא אמנם תביעת ההורים לכל דבר ועניין, אך ניכר כי עדיין צרכי הילוד הינם במרכז.

כך לדוגמא, בפסק דין המר נקודת ההנחה של בית המשפט העליון הייתה שהורי הילוד תומכים בו לכל תוחלת חייו עקב נכותו (קרי, גם אחרי גיל 18). משכך, לפי הלכת המר הפיצויים הנפסקים להורים הם בגין ההוצאות בהם הם נאלצים לשאת בגין תמיכתם הכספית בילדם, על מנת שיחיה חיים ראויים.

עם זאת, הואיל והתמיכה בילוד נמשכת גם לאחר הגיעו לגיל 18 לכל תוחלת חייו, ניכר כי צרכי הילוד עודנם במרכז, למרות שזוהי תביעתם של ההורים.  בית המשפט העליון סקר את הדין הישראלי בהקשר זה, הואיל וניסה למצוא מקור משפטי מחייב לפיו ההורים חייבים לזון את ילדם גם לאחר גיל 18, במידה ומדובר בילד נכה.

המקור שמצא בית המשפט העליון הוא סעיף 4 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), אשר קובע חובה, לזון בן משפחה "נצרך", כלומר, בן משפחה שאינו יכול לדאוג לצרכיו בעצמו בעבודה. החובה הזו לא מוטלת על כל הורה, אלא רק על הורה "אמיד"  -כלומר הורה שיכול לעמוד בכך. בנוסף, יודגש שהחובה הזו היא לא החובה העיקרית, והיא תהיה שניה בסדר העדיפות לחובה לזון את ילדי ההורה שנמצאים מתחת לגיל 18.

לדעתנו, בנוסף, אסמכתא בדין לכך שהורים, בתנאים מסוימים, צריכים לתמוך בילד נזקק, הרי שמציאות החיים מלמדת שהורים לא פעם תומכים בילדיהם מבחינה כלכלית (במידה והדבר מתאפשר, בהתאם ליכולתם הכלכלית) , לרבות בעזרה ברכישת דירה וכיוצא בזה. כשמדובר בילד נכה ונזקק, כמובן שרובם המוחלט של ההורים תומך בהם כלכלית, ועל כן הפיצוי שנפסק להורים בגין התמיכה בילדם, בפסק דין המר, הנו ללא ספק מוצדק, הכרחי, ומוסרי.

בכל שאלה מקצועית, או פגישת ייעוץ אתם מוזמנים ליצור עמנו קשר בטלפון: 03-6954642 או למלא את הטופס בתחתית העמוד.